פיראטיות - התופעה, האנשים, הקשר היהודי וההקשר ההיסטורי-גיאוגרפי

1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 דירוג 0.00 (0 הצבעות)
המרצה הדה רכניץ
הפיראטיות.....

יו-הו, שירו לחיי שודד -הים. 
ולדגל הגלגולת ועצמות בשר-אדם. 
ולשעה של נחת-רוח, לתלין ולגרדום, 
והידד לשד-המים הנורא שבתהום!"
 
ג'ימס מתיו בארי,  "פיטר פן"

 

 ההיסטוריה של הפיראטים עתיקה מאד.  היוונים הקדמונים למשל, היו נוהגים לעסוק בשוד ימי באוניות עליהן התנופפו דגלים אדומים כדם או שחורים-לבנים.  
 
אחד הגיבורים המפורסמים ביותר של התקופה, אודיסאוס, עסק בשוד ימי באופן קבוע וזכה שמשוררים יהללו את מעשיו.  גם הפיניקים היו שודדי ים ורק המפקד הרומאי פומפיוס, הצליח-לתקופה מסוימת - במאה ה1 לפנה"ס (67 לפנה"ס), למגר תוך 40 יום בלבד, את תופעת הפיראטיות שהייתה כל כך נפוצה במרחבי הים התיכון. 

ספינת פיראטים

 
וכך מתאר פלוטארכוס, ההיסטוריון היווני (46 לפנה"ס-127 לספירה, לערך), את מסעו של פומפיוס למיגור תופעת הפיראטיות בים התיכון, שאיימה על רווחתה הכלכלית והביטחונית של רומא.  בנוסף, משרטט פלוטארכוס את התמונה הפיראטית באותה תקופה:


"כוחם של שודדי הים בצבץ ועלה בראשונה בקיליקיה {אסיה הקטנה ; טיגראנס, מלך ארמניה, נתן להם חלק גדול מחופי קיליקיה ואילו מלכים אחרים באסיה העניקו להם מחסני נשק, מבצרים ונמלים רבים לאורך חופיו המזרחיים של הים התיכון}.  בתחילה לא ערכו אלא התקפות פתע, שאחריהן נסוגו אל המחבואים שלהם, אבל במלחמת מיתרידאתס { 89-85 לפנה"ס; בין מיתרידאתס מלך פונטוס לרומא} גברה עזותם, לפי שאז שירתו באניות המלך. אחר-כך, כשנסתכסו הרומיים בינם לבין עצמם לפני שערי רומי במלחמות-בית {מלחמות האזרחים ברומא}, נשאר הים בלא שמירה, ועובדה זו משכה את השודדים קמעה-קמעה, עד שהופיעו לאור היום ולא התקיפו עוד את הספנים בלבד, אלא בזזו גם איים וערי-חוף. וכבר ירדו לאניותיהם אנשים עשירים ומיוחסים וגם נבוני-דעת, והיו באים ומתחברים אליהם, כאילו היה בשוד-הים משום כבוד ותפארת. במקומות רבים היו להם נמלים ומגדלי-צופים מבוצרים ; בזכות אנשיהם הנבחרים, כושרם של הקברניטים ומהירות ספינותיהם וקלותן הוכשרו צייהם למלאכה נקייה זו {מאחר שמספרם גדל ועוצמתם עלתה על ידי כך שעריקים ופושעים ממקומות שונים הצטרפו אליהם, עברו הפיראטים לפעילויות נועזות יותר ויותר.  עד אז, נהגו לתקוף אוניות שעשו את דרכן בים התיכון; עכשיו החלו גם להתנפל על כפרים וערים.  לעתים קרובות לכדו בפשיטותיהם פקידים רומאיים רמי-דרג, ודרשו מבני משפחותיהם דמי כופר למען שחרורם}.  אבל יותר מן הסכנה שבהם היתה מכעסת יהירותם, שלא ידעה גבול: התרנים שבאחורי ספינותיהם היו מוזהבים, מפרשיהם רקומי שני וכפות משוטיהם רצופות כסף, כמתגאים ומתהדרים בפשעיהם.  לאורך כל החוף המו חלילים, כינורות ומשתאות; שרי-צבא נחטפו בידיהם, ערים נכבשו ונאנסו לשלם להם כופר: כל זה העטה קלון על שלטון הרומיים.  למעלה מאלף אוניות היו להם לפיראטים, וארבע מאות ערים נכבשו בישיהם. אף את בתי-המקדשים, שיד לא נגעה בהם מחמת קדושתם עד לזמן ההוא, התקיפו ושדדו, למשל את ההיכלות בקלארוס {מקדש יווני על החוף היוני}, בדידימה {מקדש יווני במילטוס, המכיל את בית המקדש והאורקל של אפולו, הדידימאיון (Didymaion), שסיפק לעולם ההלניסטי תחזיות מן האלים } ובסאמותראקי {אי יווני בצפון-מזרח הים האגאי}...  קרבנות זרים זבחו באולימפוס, וערכו פולחנות-סתרים שאין לגלותם...  אבל למעלה מכל התעללו ברומיים: עלו לחוף, נסעו בדרכי היבשה ושדדו את האחוזות הסמוכות...  ביתו של אנטוניוס, איש מכובד שזכה לתהלוכת-נצחון, נתפסה כשנסעה לכפר ונפדתה בדמי-כופר מרובים.  התעללותם הגדולה ביותר היתה זו: כל אימת שאחד השבויים צעק שהוא רומאי ואמר את שמו, העמידו פנים כאילו נדהמו ונהלו, טפחו על שוקיהם וביקשוהו על ברכיהם שיסלח להם.  השבוי, שראה את צערם ושמע את תחנוניהם, סלח להם ברצון, ואלו הנעילוהו את הנעליים הרומיות והלבישוהו את הטוגה, כדי שלא יטעו שוב באומה זו. לאחר שהיו משטים בו כך זמן רב, הורידו סולם בלב ים וביקשוהו לצאת וללכת בשלום, ואם סירב, שמטו אותו והטביעוהו.

על כל הים התיכון פשטו ציי הפיראטים, עד שפסקו האניות מלהפליג והושבת כל מסחר. ברומי הורגש מחסור בצרכי-אוכל, וחחשו לרעב כבד ; וזו היתה הסיבה הראשית שבגללה נשלח פומפיוס להוציא את הים מידי השודדים...  ניתנו לו {לפומפיוס כדי להלחם בפיראטים בים התיכון } חמש מאות אניות עם מלחיהן, ונתגייסו מאה ועשרים אלף איש-רגלי וחמשת אלפים פרשים...  הוא חילק את כל הימים ואת חופיהם לשלושה-עשר חלקים, והפקיד על כל חלק וחלק מפקד מיוחד ומספר אניות, ואחר-כך פיזר את צייו וכיתר את אניות הפיראטם בכל מקום, תפש אותן בהמוניהן והביאן אל נמליו. אלה שברחו בעוד מועד, נתאספו מכל מקום אל קיליקיה כדבורים בכוורת, ועליהם עלה הוא בעצמו עם ששים אניותיו המעולות. אבל לפני שהפליג כנגדם, טיהר לחלוטין את הים הטירני ואת מימיהן של לוב, סרדיניה, קורסיקה וסיקיליה.  כל זה עשה בארבעים יום בלבד, שכן הוא עצמו לא יעף ולא יגע, וגם מפגיו התמכרו לתפקידם בנפש חפצה...  {הנצחון הרומאי היה כל כך גדול } למעלה מכל התקוות: כבר עכשיו היו צרכי-מזון בשפע...  עדיין נותרו פיראטים שהתשוטטו ברחבי-הימים ; לאחר שפומפיוס עשה חסד עם כמה מהם שנכנעו, נתמלאו גם האחרים תקוות טובות, ברחו מפני שאר המפקדים והסגירו את עצמם עם נשיהם ועם ילדיהם בידי פומפיוס, שחס על כולם. בעזרתם עקב אחר אלה שהתחבאו עדיין, משום שידעו שאין חנינה לפשעיהם, תפס אותם וייסרם { הפיראטים שניצלו מפני הלגיונות הרומאיים, נמלטו לקיליקיה, מעוזם משכבר ורובם הסגירו עצמם מאוחר יותר, כאשר קיבלו התחייבות מפומפיוס ליחס סלחני כלפיהם}.

מרבית הפיראטים והחשובים שבהם הביאו את משפחותיהם, את אוצרותיהם ואת כל משרתיהם שלא יצלחו למלחמה אל מצודות ועיירות מבוצרות שבהרי הטברוס {בדרום תורכיה }, ובעצמם ירדו לאניותיהם והמתינו לבואו של פומפיוס בסביבות קוראקסיון שבקיליקיה.  שם הוכרעו בקרב, ולאחר מצור שלחו כרוזים והסגירו את עצמם, את עריהם ואת אייהם שבוצרו בידיהם היטב, עד שהיה קשה מאד להכריעם בדרך התקפה. כך הושלמה מלחמה זו וציי הפיראטים שהיו מפוזרים על פני כל הימים, נתחסלו תוך שלושה חודשים בלבד. פומפיוס תפס מספר גדול של אניות, ביניהן תשעים בעלות חרטומי-נחושת. אף הוא לא העלה על דעתו להרוג את כל השודדים שהיו למעלה מעשרים אלף איש, אבל אף הוא לא חשב שמן הראוי לשלחם ולהניח, שהמון כל-כך גדול של אנשים עניים ומלומדי-מלחמה יתפזרו על פני תבל או יחזרו ויתחברו שוב לחבורות... על כן החליט להעביר את האנשים מן הים אל היבשה ולהנותם מאורח-חיים נאה, הוה אומר: מישיבת ערים ומעבודת-אדמה.  אחדים מהם נקלטו בערי קיליקיה הקטנות והעזובות, לאחר שנספחו להן קרקעות, ונטמעו שם ;רבים הושיב בעיר סולוי {בקפריסין}..." (פלוטארכוס, חיי אישים, אנשי רומי, תרגם מיוונית יוסף ליבס, מוסד ביאליק, י-ם, תשי"ד, עמ' 246-249).

הפיראטיות לא נעלמה מהים התיכון אף פעם ומוקדה העיקרי היה חלקו המזרחי, שמאחר שהיה פחות מיושב ומפותח ממערבו, שימש מקום מקלט לפיראטים שהמשיכו להירדף.  בסוף המאה ה-15, לאחר גירוש המאורים מספרד ע"י פרדיננד ואיזבלה, ברחו חיילים מוסלמים רבים לצפון אפריקה.  חלקם היו אנשי תרבות, רגילים לחיי פאר ומנוסים בלחימה וחששו להפוך לעבדים.  הם היו חלק מהגרעין שהוליד את תופעת הפיראטיות המחודשת באיזור.  אליהם הצטרפו בני השבטים הברברים. החוף ממצרים ועד מיצר גיברלטר הפך לבסיס של פעילות פיראטית ענפה וממנו יצאו למסעי שוד נגד ספרד ואיטליה הקאתוליות.  כך שמרבית הפיראטים בתקופה זו כונו בשם "בארבארסקים", כאשר המפורסמים שבהם, היו האחים ארוג' (מת ב-1518) וח'יר א-דין (מת ב-1546), שהדביקו לעצמם את הכינוי "ברברוסה" ("אדום הזקן").  צמד האחים ברבארוסה, ערוג' וח'יר־א־דין, במקור יוונים־נוצרים מהאי לסבוס והעוזר היהודי צלאח זינאן (או סינאן, "היהודי הגדול"או "שודד הים היהודי" כפי שכינו אותו אויביו, הספרדים והונציאניים) היוו מכשיר יעיל ביותר במאבקו של הסולטן סולימאן "המפואר" כנגד הספרדים הקאתולים.  הפיראטים המוסלמיים הצליחו לא פעם לגבור על הציים הנוצריים בים התיכון.  היה כאן איפא, גם שילוב בין טרור ימי (הפיראטים) ופוליטיקה (הסולטן, במקרה זה ; או פריבאטירים שפעלו בשרות מדינות פרוטסטנטיות שלחמו נגד ציים של ספרד הקאתולית. . במקרים אחרים) וגם סוג של מאבק בין המערב והמזרח (ציים נוצריים נאבקו בציי הפיראטים של המוסלמי ברברוסה והיהודי סינאן שפעלו בשירות הסולטן).

מאות 17-18,  היתה, כנראה, עידן השקיעה של הפיראטיות הים-תיכונית.  מעצמות אירופה החליטו לשים לה קץ, ואף שפה ושם עוד נמצא שליט כלשהו שעשוי היה לנצל לטובתו את הפיראטים, הלך מספרם של אילו וירד במהירות.  עד לאותה תקופה, דווקא שגשגה הפעילות הזו במימדים עצומים.

עם החלשותה של האימפריה הרומית, שבו הפיראטים להרים ראש, כשבולטים במיוחד היו הויקינגים בימה"ב, שעסקו בשוד בצורה אינטנסיבית כל כך, עד שפגעו מאד בממלכת אנגליה.

*******************************************

חיי הפיראטים

חיי הפיראטים (איור)


המיתוסים סביב דמות הפיראט (אותם המציאו לא פעם, הפיראטים עצמם) יצרו שתי גישות: ישנם המתארים את הפיראטים כדומים לרובין הוד-מנסים לקחת רכוש מאנשים עשירים, בעיקר עריצים שגזלו אותו מידי העניים...  בהקשר זה, ניתן לציין למשל, את דמותו הרומנטית של הפיראט הצרפתי לאפיט, שגם סייע לאמריקאים במלחמתם נגד הבריטים, בניו אורלינס. אלא שכנגד התדמית הרומנטית, עומדת תדמית אחרת של הפיראט –הפיראט כאיש קשוח, אכזר, נבל, שתיין, שוביניסט ותאב בצע, שאין לו הערכה לחיי אדם.

נראה שהאמת לגביהם, נמצאית בתווך, בין שתי התדמיות האלה- הפיראט היה פושע שלא ממש חס על חיי אדם, אם כי רק מעטים, דוגמת טיץ' "שחור הזקן", היו אחוזים תאוות רצח ממשית.  הם לא התאפיינו באומץ לב מיוחד במינו והעדיפו שלא לתקוף יריבים חזקים מידי. אם ההתנגדות היתה צפויה להיות חזקה, היו מעדיפים להמשיך הלאה ולחפש קרבנות חלשים.  הם היו מאד ריאליים ולא באמת הטמינו אוצרות על כל צעד ושעל. חלק מהאוצרות המעטים שנטמנו, לא התגלו עד עצם היום הזה.  את הכסף ששדדו, בזבזו על תענוגות ופרועים.  ההוכחה לריאליזם של הפיראטים היא בנטייתם לחפש פטרונים ובסיס יבשתי, אליו יוכלו לחזור בעת צרה, כמו גם הגנה חוקית מפני מדינות שרדפו אותם.  הם ראו עצמם כאנשי עסקים ולא פעם הציעו לצוות הספינה עליה פשטו, להצטרף אליהם.  הפרוטוקולים של בתי־הדין הימיים של התקופה מראים שרבים קיבלו את ההצעה.  (יתכן שסיפורי האימים על הפיראטים הופצו כדי למנוע הצטרפות מן הסוג הזה).

ארכיוני בית־הדין הימיהבריטי מנפצים מיתוס נוסף, לפיו הכריחו הפיראטים את קורבנותיהם לצעוד כבולים וקשוריעיניים על קורה שבלטה אל מחוץ לספינה, היישר אל האוקיינוס שורץ הכרישים.  הפיראט סטיד בונטהמיתי, מברבדוס, נחשב לאבי השיטה.  אלא שהפרוטוקול של משפטו, שבסופו הוצא להורג ומצויבארכיון בית־הדין הימי בלונדון, כמו גם פרוטוקולים של משפטי פיראטים אחרים, אינו מזכיר את עניין הקורה.  יש הטוענים שלפיראטים לא היה זמן להתעללות מסוג כזה, אם כי קרה לעיתים, שהם כן רצחו את קרבנותיהם (באמצעים יותר "קונבנציונאליים).  שבויים שהצליחו להשתחרר דווקא העידו על יחס טוב שקיבלו מצד שוביהם, הפיראטים.

הדגל הפיראטי, שזכה לכינוי "רוג'ר העליז" JOLLY ROGER- - היה בדרך כלל בצבע שחור, שחיקה את הדגלים שהניפו ספינות מוכות דבר, שסימנו לאחרות שלא להתקרב אליהן והגולגולתעם העצמות הצלובות נוספו כדי להגביר את אפקט ההרתעה ולהפחיד.

אפקט הפחד



בין הפיראטים היו גם אנשים משכילים, שתרמו רבות למדע, בעיקר בתחום הגיאוגרפיה והספנות.  בולי הייז, למשל, היה מוסיקאי ופיראט, ליונל ויפר היה רופאובוקאניר, ששהה כמה חודשים אצל שבטי אינדיאנים באמריקה הדרומיתוהספר שכתב על מנהגיהם בעל חשיבות אנתרופולוגית עד היום.  


וויליאם דמפייר, פיראט, פילוסוף ומדען, התגאה בכך שמומחיותו באקדחים אינה נופלת מבקיאותו בכתבי אפלטון. במקביל לפעילותו כבוקאניר, ניהל תצפיות רבות־ערך על אנשים, בעלי חיים וצמחים.  משרדהימייה הבריטי העמיד אותו בראש משלחת מחקר לאוקיינוס השקט כדי לבדוק את הזרמים, הרוחות, העופות, הצמחים וסיכויי המסחר בנתיבי הים החדשים.  כשנטרפה ספינתו באייאסאסיון נשאר שם 5 שנים, תוך שהוא עורך במקום תצפיות מדעיות.  כשחולץ לבסוף, הופתע מאוד לשמוע שמסעו נחשב לכישלון.  "רק בורים יחשבו כך", אמר, "חזרתי עם יותרמידע על האיים, על זרמי הים, משטר הרוחות, הצמחייה ובעלי החיים מאשר כל ימאי אחרבתקופתנו".  קפטן מייסון, צרפתי ממשפחה טובה, שהיה מתמטיקאי מבריק ופיראט, הקים בסוף המאה ה־17 יחד עם חברו, כומר איטלקי, שהפך אף הוא לפיראט, רפובליקהאוטופית בשם "ליברטאטיה" במדגסקאר - גן עדן סוציאליסטי לפיראטים קשישים, נכים וחולים.  דניאלדפו טען כי עושרה של המושבה יכול לכסות את חובה הלאומי של אנגליה והציע לתתלתושבים חנינה תמורת האוצרות שבידם.


והיו פיראטים דתיים, שנשבעו אמונים עם ידם על התנ"כ, בעת עלייתם על ספינתם.  ואם היו על הסיפון גם פיראטים לא נוצרים, הם נשבעו על הספר הקדוש להם.  ברתולומיאו רוברטס, למשל, פרוטסטנטי אדוק ופיראט מצליח, אסר על הימורים, עישון ושתיית אלכוהול על סיפון ספינתו.  בספינתו גם הקפידו לשמור את השבת.

*********************
עם החתימה על הסכמי שלום בין מעצמות שונות, ירדה חשיבותם של הפיראטים והמעצמות הפסיקו את ההתקשרויות איתם, אלא, שהם לא היו מוכנים לוותר על פרנסתם בקלות, מה גם שנוספו להם עוד "חיילים", בדמותם של אנשי צי לשעבר, שעתה, בעיתות שלום, מצאו עצמם מובטלים. ב 1717, כשהציע המלך הבריטי ג'ורג' ה1 חנינה לכל פיראטשיחזור למוטב, נכנעו רבים, אבל אחרי שנכשלו או השתעממו בחיי היבשה המהוגנים, חזרו לסורם.  ברתולומיאו שרפ, הבריטי הראשון שהקיף את כף הורן, זכה בחנינה בזכות המתנה שהגיש למלך - המפות הספרדיות הראשונות שלהאוקיינוס השקט.  הוא חזר לעסקי הפיראטיות זמן לא רב לאחר החנינה.

תומס ג'פרסון, שגריר ארה"ב בפריס בסוף המאה ה18, כותב מכתב ב11 בדצמבר 1785, לפרנסיס אפס, בארה"ב ובו הוא מתייחס לנושא הפיראטיות של המדינות הברבריות (צפון אפריקה):" קיסר מרוקו תפס ספינה אחת שלנו בחורף שעבר, אבל הוא עשה כן רק כדי לאלצנו לנהל משא ומתן איתו {דהיינו, פיראטיות למטרות סחיטה פוליטית}. הוא טיפל היטב בצוות, בספינה ובמטען, החזיר לנו את כל השבויים ואת כל המלקוח באמצעות הממשלה הספרדית, ונתן לצוות מלבושים טובים. אין שום סיבה לחשוש מפניו בעתיד, שכן אני חושב שהוא יגיע להסדר איתנו בתנאים מתקבלים על הדעת. לעומתו, האלג'ירים תפסו שתי ספינות משלנו בסתיו, וכעת הם מחזיקים בעבדות 22 אזרחים מאנשינו. בהתייחסותם הם עוינים יותר מן המרוקאים, וקרוב לוודאי שהם יתבעו מס עובד גבוה יותר ממה שאמריקה תהיה מוכנה לשלם. אם כך יקרה, הם יבצעו פשיטות על כלי השיט שלנו בקיץ הבא. אינני סבור שמחיר הביטוח נגד פשיטותיהם על ספינות הבאות לצרפת יגיע לכדי חצי אחוז; אך מי יכול לאמוד את שוויו של חצי אחוז מערך גורלה של ילדה קטנה. מוחי מתהפך בתוכי לנוכח האפשרות שהיא תלקח בשבי.  ועל כן, אלא אם תשמעו ממני ישירות (ואל תסמכו על מידע משום אדם אחר עלי אדמות) שנחתם שלום עם האלג'ירים, אל תשלחו אותה בשום ספינה אלא בספינה שהיא בבעלותם של צרפתים או של אנגלים, מכיוון שרק ספינות שכאלה בטוחות מפשיטה וממלקוח בידי הברברים "{ג'פרסון חושש שביתו תלקח בשבי ע"י פיראטים אלג'יראים, אם תפליג מארה"ב לצרפת, כדי לפגוש אותו, בספינה אמריקאית} (גיורא קולקה, תומס ג'פרסון-איש-רנסנס אמריקאי בעולם של מהפכה, דיוקן – חיים במכתבים, האוניברסיטה הפתוחה, ת"א, 1992, עמ' 177).  ב11 ביולי 1786, במכתב לג'ון אדמס, השגריר האמריקאי בלונדון דאז, כותב השגריר ג'פרסון, כי כדי להגיע להסכם עם המדינות הברבריות (צפון אפריקה) בנושא מיגור הפיראטיות, יש לפתוח במלחמה נגד אלג'יריה. זאת חרף מדיניות הבדלנות שאיפיינה את הפוליטיקה האמריקאית באותה התקופה.  "לפני כארבעים שנה הפרו האלג'ירים את חוזה השלום שלהם עם צרפת, ובתגובה שלחה ממשלת צרפת את מסיה דה מאסאק לאלג'יריה בראש שייטת...  הוא הטיל מצור ימי על נמל אלג'יר ואחרי שלושה חודשים הם חתמו על התנאים שהכתיב להם... אני מניח שיהיה אפשר להסדיר ברית בין פורטוגל, נפולי וארה"ב, הסכם שעל פיו תחולק מעמסת המלחמה ותוקצה בין השותפים על פי עושרם היחסי, והמלחמה לא תסתיים עד אשר אלג'יריה תחתום על חוזי שלום עם כל בעלי הברית בתנאים שווים. אפשר להשאיר את הברית הזו פתוחה להצטרפותן של אומות אחרות, ורבות ממעצמות אירופה, אם לא מרביתן... , תצטרפנה במוקדם או במאוחר להתאגדות כדי שחוזי השלום שלהן עם המדינות הפיראטיות יקבלו את חסותה ואת הגנתה של הברית כולה. " (שם, עמ' 199). {כך שזו עוד דוגמה לכך שמלחמה המנוהלת ע"י קואליציה אינה המצאה של ימינו... }.

במאה ה-19, קואליציה מתואמת של הציים האנגליים, האמריקנים והצרפתים, הצליחה להכחיד את הפיראטים באמריקה, בים הקריבי ובצפון אפריקה.  הצי האמריקני אף תקף בגלל פעילותם של הפיראטים הלובים בים התיכון, את לוב, למה שהפך לפעילות ההתקפית הראשונה של ארה"ב בסביבת המזה"ת.  המלחמה כנגד המדינות הברבריות, שמוקדה היה חופי לוב, נמשכה בין 1801 ל1805 והסתיימה בניצחון אמריקאי ובהסכם שלום (כדרכן של מלחמות... ). את המלחמה הוביל השגריר לשעבר בפריס, ג'פרסון, שכבר ב1786 הביע רצון לצאת למלחמה – עדיף במבנה קואליציוני-כדי למגר את תופעת הפיראטיות.

למרות השם הרע שהוציאו לפיראטים כל מי שכתב נגדם באותה עת, השוואה של תקנוני ספינות הפיראטים עם תקנוני הצי המלכותיהבריטי מוכיחה שהנהגת ספינת הפיראטים היתה נאורה יותר-בעוד ספינות הציהמשיכו במסורת הרומית, שהבדילה בצורה חדה בין קצינים למלחים ולכלקצין היה מותר להכות כל מלח, מתי שרצה וכמה שרצה, אפילו עד מוות.  הרי שאצל הפיראטים, לעומת זאת, נענש מלח רק אחרי הצבעה דמוקרטית של הצוות, היתה לו זכות ערעור ואסורהיה להצליף בו יותר מ־39 מלקות (בהשראת ל"ט המלקות המותרות ביהדות ולכן נקרא חוקהמלקות -"חוקת משה").  לרוב העונש גם לא נוצל במלואו.  גם הקפטן נבחר באופן דמוקרטיוהוא קיבל אותה מנת אוכל שקיבלו כל המלחים.  התקנון הסדיר גם את חלוקת השלל: כלהמלחים קיבלו חלקים שווים, פרט לנווט ולרופא שקיבלו פי אחד וחצי והקברניט שקיבלכמות כפולה.  ארכיאולוגים ימיים שבדקו ספינות פיראטטים שטבעו מצאו תכשיטים וחפצי ערךשחולקו באופן שווה, כלומר היו מיועדים למלחים שעל הספינה.  העונשים על הפרת התקנון היו חמורים: בדרך כלל מלקות, או נטישהעל אי בודד.  זה אגב הבסיס לסיפור של רובינזון קרוזו, של דניאל דפו.  שבעצם תיאר את חייו של הפיראט אלכסנדר סלקריק שננטש על אי בודד וחולץ משם רק כעבור יותר מ10 שנים.  דפו הזכיר את סלקריק לראשונה בספר היסטוריה שכתב על תולדות הפיראטים ביםהקריבי, אך כשחיבר את "רובינזון קרוזו" הפך את סלקריק ל"רובינזון קרוזו" - ימאי מהוגן שספינתו טבעה...
 
אנשי עסקים, ולעיתים קרובות הציעו לצוות הספינה הנכנעת להצטרף אליהם.  מעיוןבפרוטוקולים של בתי־דין ימיים של התקופה עולה, שרבים קיבלו את ההצעה.  לא מן הנמנעשסיפורי האימים על שודדי הים הופצו כדי למנוע עריקה.

ארכיוני בית־הדין הימיהבריטי מנפצים מיתוס נוסף, לפיו הכריחו הפיראטים את קורבנותיהם לצעוד כבולים וקשוריעיניים על קורה שבלטה אל מחוץ לספינה, היישר אל שיני הכרישים.  הפיראט סטיד בונטמברבדוס נחשב לאבי השיטה.  אלא שפרוטוקול משפטו, שהוביל אותו לגרדום ונשמר עד היוםבארכיון בית־הדין הימי בלונדון, כמו גם פרוטוקולים של משפטי פיראטים אחרים, אינם מזכירים את עניין הקורה.  ישנם הטוענים, כי לשודדי היםלא היה זמן להתעללות שכזו.  לפעמים הם אמנם רצחואת קורבנותיהם, אבל אסירים שנותרו בחיים העידו על יחס טוב מצד שוביהם.   מייג'ורסטיד בונט, המכונה "הפיראט הג'נטלמן" נולד באי ברבדוס, שםנולד ב־1688 ושם חי רוב ימיו.  בונט בחר להיות פיראט, למרות שנולד למעמד גבוה. הוא היה בנו של בעל מטעי סוכר ממוצא בריטי וכבן הבכור ירש את האחוזה והתחתן עםבתו של בעל אחוזה עשיר אחר.  מבחינה חומרית אפשר לומר שלא היה חסר לו דבר - אדמות, כסף, חינוך טוב, השכלה, דרגתמייג'ור בצבא המקומי ומעמד מכובד בקרב שכניו, אך הוא השתעמם. לכן יום אחד החליט לקנות ספינה, חימש אותה ב10 תותחים, שכר צוות של 70פיראטים מתוך ההמוניהם שהסתובבו ליד הנמל בברידג'טאון והכל בדיסקרטיות מוחלטת. מאז ניהל חיים כפולים: הוא השאיר ייפוי כוח לאשתו ול2 מידידיו ויצא כביכול ל"מסעותעסקים"...  בשלב מסוים הוא פגש את שחור הזקן, הם התידדו והפכו לשותפים לתקופה מסוימת, לאחריה, פתח בונט בקריירה עצמאית. מאחר שאהב לקרוא, החזיק ספרייה די גדולה בספינתו.  מלחיו ידעו שעליהם לחפש גם ארגזי ספרים בספינות שתקפו.  הקריירה שלו היתה מוצלחת, אך קצרה. ב־1718 הוא נתפס, נכלא, ברח ונתפס שוב, והוצא להורג בתלייה.  מכריו הנדהמים טענושכנראה יצא מדעתו, אם הפך לפיראט...  הוא דוגמה לפיראטים שנולדו בעולם החדש, כצאצאים של לבנים אירופאים שהגיעו לשם.


***********************************

היו גם לא מעט נשים פיראטיות, שהסתדרו כנראה בין הגברים (השיכורים) השובינסיטים, אם גם נאלצו לא פעם להעמיד פנים של גברים בעצמן.  גם כך, הן ניכנסו להריון, לרוב מהפיראטים...  ידועים שמות של מעל 50 נשים פיראטיות ונראה שמספרן היה גבוה יותר, אך שמותיהן לא השתמרו.  שלוש פיראטיות מפורסמות היו: אן בוני האירית, שגדלה והתחתנה במדינת קרולינה הדרומית והתאהבה בפיראט בעל ה"קליקו ג'ק", ג'ק רקהם.  הם נפגשו במסבאת מלחים על החוף, התאהבו וכדי להמשיך את הקשר, נטשה אן בוני את בעלה, התחפשה לגבר ושירתה כ"פיראט" על ספינתו של רקהם.  מרי ריד האנגליה, חונכה כנער וברחה לים בגיל צעיר.  היא הפליגה בספינה הולנדית, שהותקפה על ידי ראקהם בדרך לאחת המושבות ההולנדיות באיי הודו המערבית.  ריד התבלטה בקרב בשימוש המיומן בחרב.  ג'קראקהם שהתפעל ממיומנותו של הסייף, הציע לה להצטרף לצוות המנצח.  ריד נענתה בשמחה וכך הפכה אף היא לפיראטית.  למרות שריד ובוני לחמו שכם אל שכם תקופה ארוכה ולמרות שהתיידדו מיד, הן לא זיהו מיידית, ששתיהן בעצם נשים.   כשנלכדה הספינה ב־1720, שתי הנשים היו האחרונות להיכנע, אחרי ששאר הפיראטים נכנעו.  כשנתלה ראקהםברציף "האיש המת" בפורט רויאל בג'מאיקה, אמרה לו אן בוני: "צר לי לראות אותך כך, אבל אני חייבת לומר לך, שאם היית נלחם כמו גבר, לא היית נתלה עכשיו כמו כלב".  בוניוריד היו היחידות מהצוות שלא הוצאו להורג.

על פי החוק, כל שודד ים -גבר או אישה -שנתפס נידון למוות.  אבל כשבוני וריד נלכדו, הסתבר ששתיהן הרות (כך לפחות טענו) והוצאתן להורג נדחתה עד לאחרי הלידה.  בעלי מטעים עשירים מג'מאיקה הכירו את אביה של בוני והביאו לשחרורה.  מרי ריד לעומת זאת מתה מקדחת בבית הסוהר לפני תלייתה.  

אן בוני ומרי ריד

הפיראטית המפורסמת השלישית הייתה הסינית שינג יי סאו שבשנות ה-1810 שלטה על צי של 800 ספינות פיראטים ועוד כ1000 ספינות קטנות יותר.  למרותה סרו בין 70 ל80 אלף פיראטים ולמרות ניסיונות רבים מצד שלטונות סין, היא לא נלכדה.  משכשלו, הציעו השלטונות לשינג יי סאו חנינה, אם תחדול ממעשי הפיראטיות שלה. היא קיבלה את ההצעה והפכה למנהלת בית הימורים.  היא נחשבת ל"פיראט /ית המצליח/ה ביותר של כל הזמנים"...


************************

יידישע פיראטען

___________
מילים: יורם טהרלב, דני ליטאי
לחן: דרורה חבקין

 

ספינת פיראטים

מביאליסטוק עד ווהלין 
מליטא ועד פולין 
כל העם כבודנו ימלל 
איזה חברה יאט 
יידישע פיראטען 
שירבו כמותם בישראל

אל המסע יצאנו 
את המצפן כיוונו 
שנפליג ישר אל ארץ כוש ואל תרשיש 
מילאנו את הפעקלאך 
פסוליה וגם קרעפלאך 
פח של צ'ולנט,
פח של בורשט,
חבית גפילטע פיש.  

מביאליסטוק עד ווהלין...  

הגענו אל הבלטי 
אני לים נפלתי 
רק צעקתי: שמע ישרואל וי צי מיר געוואלד
ממעמקים קראתי 
אך איש מן הפירטים 
לא קפץ להצילני, רק דב-בר לבד.  
הרב חובל רב גדליה 
נתן לו אז מדליה 
וכולם אמרו אתה הוא שימשן הגיבור 
ענה דב-בר אני הוא 
גיבור גדול אך מיהו 
זה הפסקודניאק אשר דחפני מאחור

מביאליסטוק עד ווהלין...  

בנפולי היינו 
ושיקסעס שם ראינו 
אלוהים ניסה אותנו איזה ניסיון 
אחת הושיטה יד לי 
אז רק האל עמד לי 
וגם זלמן שתפס אותי בצווארון.  
הגענו למסינה 
משם לפלסטינה 
ונרד ביפו לסייר בסקרנות 
משם כבר לא יצאנו 
גייסו שם את כולנו 


 

ליהודים אין היסטוריה ימית מפוארת  וזאת בעיקר משום שירושלים מרוחקת מן הים והיהודים לא התעניינו בחופה של יהודה.  ידוע שבימי שלמה היו ימאים יהודים שהרחיקו  למקומות כמו אופיר ותרשיש. רק אחרי ששמעון החשמונאי ( 142-134לפנ"ס) השתלט על יפו,  הפכו היהודים לבעלי נמל משלהם. בנו ויורשו,  יוחנן הורקנוס ( 104-134 לפנה"ס), השתלט על אשדוד והמלך אלכסנדר על עזה וקיסריה העתיקה .חלק מהאוכלוסיה המקומית המתייונת, התייהד. כך,  נולדה קבוצה קטנה של ספנים יהודים. בתקופה זו,  חלקו המזרחי של הים התיכון שרץ פיראטים , בעיקר מכרתים. הממלכת הסלווקית שהתפרקה, לא שלטה יותר על הימים, מה שהותיר את הימים פרוצים לפעילות פיראטית. מה גם,  ששכבת האליטה ברומא היתה זקוקה לעבדים שיעבדו את הלטיפונדיות (האחוזות) הענקיות שלה באיטליה. הפיראטים יכולים היו למכור ברווח רב את האנשים שחטפו,  לרומאים.

 היו אם כך יהודים שכבר בימי קדם עסקו בפיראטיות. בשני טקסטים עתיקים,  מוזכרת עובדה זו. הטקסט הראשון,  הינו טקסט מפוקפק,  ציטוט מתוך "היסטוריה" של פומפיוס טרוגוס  (POMPEIUS TROGUS), שמופיע אצל יוסטין (Justin.)

 

על פי הציטוט, פומפיוס החליט לספח את שרידיה של הממלכה הסלווקית לאימפריה הרומית,  משום שמלכה האחרון לא הצליח " למנוע את פשיטות היהודים והערבים "  (Epitome of the History by Pompeius Trogus 40.2).

אמנם מציטוט זה ניתן להבין שהיהודים היו שודדים,  אך לא בהכרח שהיו פיראטים.

הטקסט השני מהימן יותר. יוספוס פלביוס כותב ב"קדמוניות היהודים",  שב63 לפנה"ס,  2 מנהיגים יהודים –הורקנוס ואריסטובלוס- הגיעו לדמשק כדי  לשכנע את פומפיוס,  מדוע הוא ולא האחר,  צריך להתמנות כמלך היהודים. במהלך הדיון,  הורקנוס האשים את אריסטובולוס בכך,  שהוא מארגן, פיראטיות בים". פלביוס התבסס על עדותו של ניקולאוס איש דמשק,  מזכירו של המלך הורדוס הגדול ומקור אמין.

 (Jewish Antiquities 14.43).

 יהודי יפו למשל,  שיבשו את תנועת האניות ממצרים ליוון ורומא וגרמו בעיקר למחסור בדגן,  דבר שאילץ את הרומאים  לפעול נגדם. הם פשטו על אוניות רומאיות ובזזו אותן, בתקופת המרד הגדול ברומאים (66-73/74 ).לכבוד הניצחון הטביעו הרומאים  מטבעות מיוחדים - "יהודה הימית" ו- "יהודה השבויה"..יוסף בן מתתיהו מתאר בספרו "מלחמות היהודים " את הפיראטיות של יהודי יפו, שנאלצו לפנות לשוד ימי כי לא יכלו לצאת כנגד האויבים היבשתיים שלהם  : "ויען אשר נבצר מהם לפשוט על מקומות היבשה,  אשר נלחמו עליהם האויבים,  על כן שמו את פניהם לשוד הים. הם בנו להם ספינות שודדים רבות והרבו לעשות שוד וחמס בדרך הים... עד אשר לא יכלה אוניה להפליג בים הזה מפחדם וממוראם" ( יוסף בן מתתיהו,  תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים,  ספר ז',  פרק ה',  פסקה ה', סימן ב').

ברברוסה

 

סינאן,  עוזרו של מנהיג צי הפיראטים המוסלמי ברברוסה,  הביס את ציי הנוצרים במספר קרבות מפורסמים.  אחד מקרבות אלה בו הביס את ציי ספרד וגנואה, התנהל בנמל פראוויזה, כמעט באותו המקום בו הביס אוקטביאנוס את מרקוס אנטוניוס וקליאופטרה בקרב אקטיום (2 בספטמבר 31 לפנה"ס ) 1600 שנה קודם לכן. על קברו של סינאן שנפטר בשיבה טובה נכתב:

ספינה בנמל פראוויזה

 

"לבסוף גואל הגורל את הגוף,  ואפילו יהיה זה של הקברניט אשר על תיבת נוח. כאשר קופץ הלויתן הגדול הקרוי מוות את לסתותיו,  בולע הוא את האוקינוס בגמיעה אחת. לידו היה סינאן כיוסף חדש. אויביו יראו אותו יראת מוות.."

הקבר נמצא –כנראה- בבית הקברות העתיק באוסקודר, איסטנבול (על פי גרסה אחרת, הוא קבור בבית קברות יהודי באלבניה ).

 

סינאן ראיס

סינאן ראיס

 ישנם הטוענים שסינאן היה אכן יהודי מאיזמיר (1546- ?), אך מנגד ישנה טענה כי הוא רק כונה כך בשל יחסו הנח יותר כלפי אויביו.בכל מקרה, שמו הלך לפניו כפיראט "מצליח"  ) עד כדי כך מצליח,  שהיו שהאשימו אותו שהוא עושה שימוש במאגיה שחורה )  והוא הוזכר גם באיגרת ששלח שגריר אנגליה ברומא, למלך הנרי השמיני ב 1533. בצעירותו  עמד סינאן בראש צי פיראטי חזק שפעל בחופי יוון נגד אוניות הצי הספרדי. ב 1534 הוא החל לעבוד בשירות הסולטן סולימן "המפואר" והגן על חופי תוניסיה ואלג'יר מפני הציים הקתוליים. במשך כחמישים שנה הפכו סינאן והאחים ברברוסה,  לאויב הגדול ביותר של המדינות הקתוליות בים התיכון,  בייחוד של ספרד. הוא נאבק בהן על נתיבי הסחר באזור ונודע כמפקד כריזמטי,  אמיץ  וכספן מעולה.מעניין לציין, שעל דגל ספינתם התנוססו שישה כוכבים והעותמ'נים כינו אותו "חותמו של שלמה".

ב 1541 (או 1544) נפטר ח'יר־א־דין ברברוסה (ערוג' נהרג כבר קודם לכן בקרב)  וסינאן קודם לדרגת קפטן־פחה,  מקביל לאדמירל - המפקד העליון של הצי העות'מאני. ב1551 כבש סינאן את טריפולי מידי אבירי מלטה וב 1553 פשט על חופי דרום איטליה וסיציליה.

 

 שמואל פילאג'י

עוד פיראט יהודי מפורסם שלחם נגד הספרדים היה הרב שמואל פילאג'י, בנו של רב מקורדובה, ממנהיגי קהילת יהודי מרוקו שהיה גם ידיד אישי של מוריס,  נסיך הכתר ההולנדי. פילאג'י, יליד דה האג, שהתגלגל לפז במרוקו,  היה יהודי משכיל ורב מוסמך, שייסד את צי הקורסרים (פיראטים שפעלו בים התיכון ולאורך חופי צפון אפריקה;מהמילה הלטיניתcursarius)  של סולטנות מרוקו. חלק מאנשיו היו אנוסים.פילאג'י היה שליחו האישי של הסולטן ושגריר מרוקו בהולנד ב 1609־1616 (כהונת השגריר בהולנד עברה בירושה במשפחת פאלאג'י במשך כמה דורות). פאלאג'י נהג לתקוף ולשדוד ספינות ספרדיות ששטו לחופי מרוקו. מספרים שבספינת הדגל שלו,  היה בית כנסת זעיר. לרוב פעל בשם ההולנדים, שהעריכו אותו מאד.ב 1615,  בעת שליחות באנגליה,  נאסר לבקשת שגריר ספרד באשמת פיראטיות. בית המשפט הבריטי הכיר בו כפריבאטיר הולנדי (פיראט עם הרשאת בית מלוכה בעיקר  מבריטניה /הולנד) הולנדי וציווה לשחררו. משנפטר, ב5 בפברואר 1616,  ערכו לו ההולנדים לוויה ממלכתית. הוא נקבר בבית הקברות באאודרקרק, אמסטרדם.נראה כי צאצאיו חיים כיום בישראל. סביב דמותו כתב דן צלקה ב1984, את הרומן לנוער "פרחיה בין שודדי הים". באותה שנה פירסם חיים יעקב פינקל את הספר "שודדי ים יהודיים", בו ישנה התייחסות לסינאן, פילאג'י ואחרים דוגמת רודריגו לופז שפעל באיים הקאריביים.

מסתבר שגם בתקופות מאוחרות יותר,   המשיכו יהודים בצפון אפריקה להחזיק ספינות ששימשו מוסלמיים בפשיטותיהם על אוניות של מדינות אירופיות (נוצריות) שונות וכנראה גם  מימנו מידי פעם פעילות פיראטית שכזו.

 

פיראט

********************

המאות ה-17 וה-18 היו,  כאמור,  ימי ירידתה של הפיראטיות הים-תיכונית. רבים מאלה שנותרו במקצוע,  התרכזו בכרתים,  באזור אלבניה של היום ובאי מאלטה. במאלטה  היה זה כמעט מקצוע ככל המקצועות.

יציאת הממלוכים מהארץ,  בתחילת המאה ה- 16 (1517) הותירה אחריה ערי חוף חרבות. עוד ב-1265 הרס הסולטן הממלוכי בייברס, שנקט בשיטת "האדמה החרוכה", את ביצוריהן של ערי החוף של ארץ ישראל. ההרס נועד למנוע מהצלבנים,  אויבי הממלוכים,  לשוב ולכבוש ערים אלה. בין הביצורים שנהרסו היו גם אלה של העיירה הענייה חיפה. חורבן זה הורגש בחיפה במשך כ250 השנים הבאות.

בתקופה ההיא, היתה זו עכו שנחשבה חשובה יותר באזור החוף הצפוני.וזאת למרות שהיא מנתה רק כ200 משפחות וחלקים גדולים ממנה היו הרוסים. פרנסתה העיקרית של עכו, ששכנה באחד החלקים שכוחי-האל ביותר באימפריה העות'מנית,  היתה יצוא כותנה; אפר,  שהופק מצמחים ושימש לייצור סבון וזכוכית; ועפצים,  שמהם הופק צבע שחור לצביעת בדים. מידי פעם למורת רוחם של אנשי עכו, הגיע לעיירה צליין נוצרי,  בדרכו לנצרת. המקומיים האמינו כי הצלבנים (ששלטו בעיר,  לסירוגין,  בין המאות ה-11 וה-13),  הותירו מאחוריהם אוצרות קבורים ושהצליינים רוצים לגלותם,  בעזרת כשפים. בעכו ישבו סגן-קונסול צרפתי,  נציג ונציאני וקונסול הולנדי,  שייצג את כל אומות אירופה האחרות שלא היה להן נציג משלהן בעיר.היה בה גם מאחז צבאי עות'מני,  אך לא עמדו לרשותו ספינות מלחמה.

עכו הייתה איפא, היישוב העירוני הגדול בסביבה; חיפה הייתה, כאמור,  כפר מוזנח. תושביה  (ב1764-5 חיו בה 250 איש  ) התפרנסו בדוחק,  בעיקר מדייג. בחיפה,  שלא כמו בעכו,  לא ישב שום נציג אירופי רשמי ולא היה מאחז צבאי עות'מני. משפחת טרבי הערבית שלטה בה,  ניסתה לבסס-ללא הצלחה מרובה- את מחסני הסחורות שבה (שהוקמו לאחסון משי,  עורות וכותנה).

החלק הזה (המזרחי ) של הים התיכון היה מועדף על הפיראטים. הכפריים המעטים שהתגוררו באזורי החוף לא היוו סכנה עבורם. לעו'תמנים שישבו בעכו, לא היתה מסוגלות להתמודד איתם. פעמים רבות הגיעו הפיראטים (מרביתם מלטזים) לחיפה (שהיתה בה אוכלוסיה נוצרית ) בעיקר כדי להצטייד במים ובמזון ולרוב, לא פגעו במקומיים, גם משום שלא היה להם רכוש וגם משום שרצו לשמור על יחסים ידידותיים עם המקומיים,  אצלם מצאו מפלט.מאחר שעל ספינות הפיראטים היה רכוש שדוד,  יקר,  שהיה צורך למכרו בלא שמישהו ישאל שאלות מיותרות, הרי שאפשר לומר,  שהפיראטים הביאו לפיתוח כלכלי מסויים של חיפה.הם היו על תקן של "אורחים רצויים" במקום.והפיראטים עצמם, שחשו פה כמו "בבית",  קראו לחיפה "מאלטה הקטנה". לעומתם, ספינות אחרות, בעיקר עות'מניות, חששו לעגון בחיפה פן יותקפו ע"י הפיראטים. לעיתים, לא היתה ברירה לספינות אלא לעגון בנמל חיפה כהגנה מפני סערות בים.

 

מתקפת פיראטים בלב ים

מאחר שהפיראטים במזרח הים התיכון,  לא היו עשירים במיוחד, הם לא היו בררניים ביחס לספינות אותן שדדו ואף הפשיטו נוסעים כדי לגנוב את בגדיהם.בספינות שהגיעו לאזור, לא ניתן היה למצוא את אותם אוצרות (למשל, זהב וכסף), כמו שהובילו הספינות באוקיינוס האטלנטי... מהיותם של מרבית הפיראטים נוצרים, שררה גם איבה דתית בינם לבין המוסלמים המקומיים.בנוסף,  לאורך החופים שטו גם ספינות שטוחות,  שהובילו נוסעים תמורת תשלום. מאחר שהקברניטים היו יוונים נוצרים, הפיראטים לא תקפו אותם.היוונים מצידם התחייבו לא להוביל מוסלמים.אבל הפיראטים לא תמיד עמדו בהתחייבותם ואם תקפו ספינה שכזו ומצאו עליה מוסלמים,  הרי שהיו שודדים אותה ולקברניט אף נשקפה סכנת מוות.

הפיראטים שהגיעו לעכו ולחיפה, עסקו גם בסחר עבדים, אם כי לא במימדים שאיפיינו את צפון אפריקה.

הנציגים האירופאים בעכו לא ניסו להתאבק בפיראטיות. להיפך. סגן הקונסול הההולנדי חכר את ההכנסות מגביית מסים בחיפה ואף ייצג את הפיראטים במגעם עם תושביה. הוא היה מעוניין בגידול הסחר,  שכן ככל שעלה היקף ההכנסות,  כך גדל הרווח מגביית המסים. העות'מנים נכשלו בניסיונותיהם להפסיק סחר זה. סגן הקונסול ההולנדי אף הרחיב את המסחר עם מספר פיראטים  איטלקיים, מה שהוביל לפעולה נחושה של העות'מנים לעצור זאת.הוחלט לבצר את חיפה.ב1722 החלו בבניית שני מגדלים משני צידי מפרץ חיפה.במגדלים הוצבו תותחים וכ-36 אנשי ארטילריה ומספר דומה של חיילי-עזר. המגדלים ("בורג'", שהוחרבו מאוחר יותר), הפכו לסמלה של חיפה,  שכונתה אז במסמכים רשמיים בשם "עיר 2 המגדלים".ואכן, המגדלים הצליחו לבסס את השלטון העות'מני לאורך החוף.לא היה כבר צורך לפרוק סחורות בנמל חיפה כדי להמנע מתשלום המיסים בעכו.מאחר שהעות'מנים רצו לפתח ולהגדיל את חיפה וכדי למנוע מבדואים שנדדו דרומה,  מלתקוף אותה, הוצא צו שהורה לפרשי חיל המצב באיזור מגידו,  לעבור לחיפה ובתמורה זכו להטבות, כמו שחרור משירות בחזיתות רחוקות.נמל חיפה הפך למקום בטוח והפיראטיות הלכה ונעלמה ממנו.

 במאה ה17 מתחיל המצב להשתנות, כאשר האירופאים מרחיבים את הסחר שלהם עם חיפה ויותר ויותר אניות עוגנות בה.

במחצית המאה ה18, הפך השליט המקומי דאהר אל-עומר, שמונה ע"י העות'מנים לשמור על הבטחון, לבעל עוצמה רבה כל כך שהעות'מנים החלו רואים בו יריב.כדי לבצר עוד יותר את מעמדו מולם,  החל דאהר לשתף פעולה עם הפיראטים המלטזים ששדדו –בעיקר-ספינות מוסלמיות בים התיכון.

ב 1761 הרס דאהר אל עומר,  שליט הגליל,  את העיר המקורית ובנה את חיפה מחדש במקום שבו מצויה כיום העיר התחתית, משום שמיקומה המישורי הקודם, הקשה על הגנתה. מתקופה זו ואילך, תלך חשיבותה של חיפה ותגבר על זו של עכו, הן מבחינה אסטרטגית והן מבחינה כלכלית.

ב-1775,  במהלך קרב שניהל דאהר מול העות'מנים ליד עכו,  רצחו אותו כמה מחייליו. בכך איבדו הפיראטים המעטים שעוד נותרו באזור את ידידם הגדול האחרון. אחמד "אל-ג'זאר" התמנה לפחה של מלך צידון. הוא העביר את בירת הפלך לעכו ודאג לפתחה. כשהגיע נפוליאון אל ארץ ישראל,  הבין אל-ג'זאר כי כוחותיו המצומצמים לא יצליחו להגן על חיפה ולכן החליט לפנות את תותחי המבצר לעכו. במחסני המגדלים הותיר כ 50 אלף מנות של צנימים  וכמות גדולה של אורז. ב-1799 כבש קלבר,  מפקדו הצבאי של נפוליאון בחופי ארץ ישראל,  את חיפה. קלבר הפך את חיפה לבסיס האספקה הדרומי של הצרפתים,  ששימש אותם בנאמנות במהלך המצור על עכו. נפוליאון עצמו,  אגב,  העיר בזיכרונותיו כי חיפה הייתה אז עיירה קטנה ובה אלפיים או 3000 תושבים.

לקראת סוף המאה ה-17 ותחילת ה-18 החלו מדינות אירופיות לחתום,  כפי שראינו,  על הסכמי שיתוף פעולה ביניהן ("קואליציות")  למלחמה בפיראטים.נראה כי במחצית ה2 של המאה ה18 נעלמו הפיראטים מחיפה. העניין הגובר של מעצמות כאימפריה העות'מנית,  בריטניה,  רוסיה וצרפת בחופים המזרחיים של הים התיכון, הביא לכך שהיה עליהם לחפש מקלט במקומות אחרים...                                                                                                                                                                                                                                                      **************                                                                                                                    

ועתה,  נהפוך עוד דף באטלס ונמתקד בדרום אמריקה. במאה ה16 הפכה הפיראטיות לבעיה בינלאומית, כאשר שיא הפעילות היה באזור יבשת אמריקה והאיים הקאריביים. איי בהאמה,  איי קיימן,  היספניולה (האיטי והרפובליקה הדומיניקנית),  איי טובגו ועוד,  שימשו בסיס לפעילות פיראטית.

שפע המפרצים הטבעיים איפשרו לספינותיהם לחמוק מפני הספינות הגדולות של הציים המלכותיים,  שלא יכלו לרדוף אחריהם במיים הרדודים.ברבע האחרון של המאה ה17, בנו הדנים  במושבתם סט תומס, ביצורים כנגד הפיראטים.בית הכנסת הספרדי נבנה ב1848,  אחד הראשונים בעולם החדש וגם מבית הקברות היהודי הנמצאים מאחוריו, ניתן ללמוד שלא מעטים היו היהודים שעסקו בפיראטיות.... וכך מצאו את מותם...

ספינות מפרש ספרדיות שנשאו מטענים של זהב וכסף מפרו ומכסיקו, הותקפו פעם אחר פעם ע"י הפיראטים.המאה ה17 היתה ידועה כתור הזהב של הפיראטים בקריביים.מרביתם הגיעו מאירופה, אך כ25%-30% מהם, היו עבדים שחורים שהצליחו לברוח משביים או ששוחררו ע"י הפיראטים עת התקיפו את האניות שהובילו אותם.

איים שונים דוגמת ג'מייקה,  שימשו כבסיס הפעולה של הפיראטים והפכו למעין מדינות אוטונומיות, בהם החיים היו חופשיים והתושבים התקיימו על השלל שתפסו הפיראטים.

 

פרנסיס דרייק

פרנסיס דרייק

חלק מהפיראטים, דוגמת פרנסיס דרייק, שהקפיד שלא לפגוע בחיי אדם וג'ון הוקינס,  היו "בוקאנירים" (בוקאנירים,  על שם תנור הבוקאן שעליו היו צולים את בשר בקר הבר,  מזונם העיקרי; פריבאטירים שפעלו בים הקריבי, בעיקר במאה ה17) או "פריבאטירים", דהיינו עסקו בפיראטיות כשליחים של בריטניה, למשל,  שהשתמשה בהם כדי לפגוע בספרד.

 .פריבאטיר מפורסם היה אותו פראנסיס דרייק, שהמלכה אליזבת ה1 (שעל פי השמועה,  היה גם מאהב שלה) נתנה לו אישור מקיף לפגוע בספינות ספרדיות.  דרייק תקף את העיר נומברה-דה-דיוס, בפנאמה ושדד 30 טון כסף,  שהיו אמורים להגיע למלך הספרדי פיליפ ה2. אחר כך פשט על יישובים ספרדיים.

בצ'ילה ובפרו ושדד גם אותם. הוא פשט גם על הצי הספרדי בקאדיז וגרם לו נזק רב.בשיא הקריירה שלו,  פיקד על הצי הבריטי שהביס ב-1588 את הארמדה הספרדית שביקשה לפלוש לבריטניה.בין השבויים שדרייק לכד, היה גם פורטוגזי בשם דה סילבה, שיתכן שהיה יהודי (או פרוטסטנטי ובכל מקרה, לא קאתולי).הוא מינה אותו לנווט הספינה, אך למרות שרבים מהישגיו היו תוצאה של הידע הניווטי –בעיקר- של דה סילבה, דרייק לא היה מוכן לתת לו חלק בפירסום או בשלל.אדרבא, הוא נטש אותו על חוף מכסיקו, שם שלטה האינקוויזיציה הספרדית, כך שעבור דה סילבה זו היתה סכנת נפשות. למרות פעילותו הפיראטית הענפה (הספרדים ראו בו 100% פיראט, סוחר עבדים ופושע), הוא זכה להילה מרשימה וממשיכים ללמוד את מסעותיו ברחבי העולם של אז, לקיים ארועים לזכרו, במנותק מהצד הפלילי.

המלכה אליזבת ה1 שהעניקה כאמור,  הרשאות לפריבאטירים, הכחישה באופן רשמי,  כל קשר אליהם.הבוקנירים שטו בספינותיהם הפרטיות ובמקרה והיו נתקלים בספינות ספרדיות, היו אמורים לתקוף אותן לשדוד את רכושן.אם היה זה "רכוש" שמן, הרי שהוא התחלק בינם לבין הממשלה שלא רק שלחה אותם, אלא לא פעם,  גם מימנה את פעולותיהם במטרה להחליש את כלכלתה של ספרד או של מתחרה אחרת וטענה שאין באפשרותה להשתלט על פורעי החוק. מאוחר יותר,  כשרצו באמת לשים קץ לשוד הימי,  עשו זאת ללא קושי.

במאות ה־16 וה־17,  כמעט לכל מעצמה היו הפריוואטירים שלה. מעין קבלני משנה שקיבלו רשיון מהכתר בעבור אחוז מסוים מההכנסות. הפריבאטירים לא נחשבו פיראטים אלא יזמים..

מאוחר יותר,  כשרצו באמת להפסיק את הפיראטיות, עשו זאת בקלות יחסית ( ר'  לדוגמה, הקואליציות שהוקמו לצורך העניין במאה ה19).היו תקופות בהן נחשבו הפריבאטירים לכח עזר לצי המדינה או אף חלק אינטגראלי שלו.לא פעם העזו הפריבאטירים לתקוף גם ספינות ידידותיות, אם  בגלל שהידיעה על כריתת חוזה שלום לא הגיעה אליהם ואם בגלל שהניחו שבכאוס הכללי, איש לא ישים לכך לב. מה גם שתנאי העסקה כמו בדוגמה של קפטן וויליאם קיד, שנשכר ע"י הכתר הבריטי כדי להגן על ספינות של חברת הודו המזרחית, לא כללו כל תמורה בריטית לפעילותו שלו ושל אנשי צוותו.השכר היה בעצם השלל של אותן ספינות שהיו אמורים לשדוד בעתיד.כשעבר זמן ואף ספינת אויב לא הגיעה, תקפו הפריבאטירים את הספינה הראשונה בה נתקלו ולכן בסופו של דבר, כפי שקרה במקרה של קיד, הוא נעצר בעוון פיראטיות והכתר התכחש להסכם ביניהם.

בוקאנירים היו בעצם פריבאטירים למחצה- פריבאטירים שתוקף רישיונם פג או שתקפו את הספינה הלא נכונה.הגבולות לא היו מאד ברורים בין סוגי השודדים הימיים השונים- או בינם לבין מלחים " כשרים"..על-פי החוק הבינלאומי חייבות היו כל המדינות לכבד את ספינת הפריבאטירים,  שכן מלחיהן לא נחשבו לפיראטים אלא ללוחמים שכירים סדירים. היחס השונה התבטא גם בעונש המיידי: הפיראט  היה נדון לתלייה ואילו הפריבאטיר או הקורסאר,  נכלא כשבוי-מלחמה. 

מכאן מובן החיפוש אחר פטרונים פוליטיים,  כדי שיוכלו לקבל הגנה במעמד של קורסארים ושלא יתייחסו אליהם כאל פיראטים. הם נהגו להציע את שירותיהם למדינות ים-תיכוניות רבות. הנציבים העות'מנים של תוניס,  אלג'יר וטריפולי הזדרזו להעניק לפיראטים רבים כתבי-הרשאה יקרי-ערך,  בתמורה להבטחה מצד הפריבאטירים למסור להם אחוז מסוים מהשלל. גם הסולטן קיבל לשירותו כאמור,  את האחים הבארבארסקים.הציים שבראשם עמדו מצביאים אלה שיתקו,  למעשה,  במשך תקופה ארוכה את כל ציי המעצמות האירופיות הנוצריות. הארמדה הספרדית,  בראשה עמדו קארל ה5 והאדמירל האיטלקי אנדריאה דוריה,  הוטבעה באוקטובר 1541 על-ידי ח'יר א-דין בארבארוסה,  שבמעמדו כפריבאטיר התמנה לאדמירל של צי הסולטן. 

וכאמור, היה גם פיראט שהחליט להקים לעצמו מדינה, כדי לא להיות תלוי בחסדיה של מדינה קיימת :  קפיטן מיסון,  בן-טובים צרפתי שהפך לפיראט. יחד עם חברו,  כומר קתולי מאיטליה,  הקים מיסון את הרפובליקה ליברטאטיה,  באי מדגסקר. מדינה זו,  שהיו לה את כל סממני הריבונות האופיניים,  נתנה מקלט לפיראטים שהעדיפו לפרוש.

הפיראטים לא תקפו רק ספינות ספרדיות, כי אם גם ערים ספרדיות.ואם בתחילה היו מרבית הפיראטים ביבשת אמריקה ממוצא בריטי וצרפתי, שתקפו ספינות ספרדיות, הרי שעד מהרה החלו תוקפים גם ספינות שהיו בבעלות של לאומים אחרים. 

 

קריקטורת פיראטים

בהדרגה, אך בקצב הולך וגובר, התמלא האזור שסביב היבשת האמריקאית בפיראטים וחלקם הפכו לדמויות מפורסמות, כמו - אדוארד טיץ' המכונה "שחור הזקן", אדם שתואר כאכזרי ואמיץ לב וכנראה גם מטורף.

 

שחור הזקן

הוא נהרג בקרב עם אוניית כתר בריטית ב-1718.טיץ' טיפח תדמית אימתנית, בעיקר כדי להפחיד את מלחי הספינות שתקף : גידל זקן פרא,  קלע אותו לצמות ועיטר אותן בסרטים,  חגר 2  רצועות אקדחים צלובות על החזה ונעץ פגיון ומאכלת ענקית למותניו. בשולי כובעו הרחב טמן חבלים קלועים מקנביס,  שהוטבלו בתמיסה מיוחדת שאיפשרה להם לבעור באיטיות במשך זמן רב. לפני תקיפת אוניות היה מצית את פתילי הקנביס,  וניצב בחזית הספינה כשעשן יוצא מאוזניו,  לחיזוק התדמית הדמונית.

 

שחור הזקן

סופר עליו כי הוא מכה את אנשיו וכי פעם הכריח את אחד מאסיריו לאכול את אוזניו.ושיטת ההפחדה עבדה, כאשר ספינות שלמות נכנעו  לו ללא קרב. שמו הפך לאימת הים הקריבי וצפונית לו וספינותיו שייטו עמוסות אוצרות. באחרונה התגלתה אחת מהן סמוך לחופי צפון קרוליינה. כך הצליח איפא טיץ', ליצור לעצמו דמות מיתית...  וכמוהו היו גם אחרים. היו שהתגאו בכיבושי נשים. על טיץ' סופר שהיה נשוי 14 פעמים  וכחול הזקן  - 6 פעמים. מיתוס נוסף בסנט תומס מספר  שכחול הזקן קבור בטירתו, שהפכה למלון ושעצמותיו טמונות במטבח,  מה שמקנה לתבשילים טעם יוצא דופן...

או  קפטן ויליאם קיד הנזכר לעיל,  שנשכר ב1695, ע"י מלך אנגליה ויליאם ה3, על מנת "לצוד" פיראטים, אלא שהוא הפך לפיראט בעצמו ובאמצעות הספינה שנועדה ללכוד פיראטים, החל לשדוד את האוצרות של ספינות שלכד. גם כשנתפש ועמד על עמוד התליה, המשיך להכחיש את היותו פיראט... מאוחר יותר, התגלו אוצרות ששדד והחביא באי ליד לונג איילנד, מה שסייע לנפח את המיתוס של הפיראט השודד רכוש ומחביא אותו מסיבה כלשהיא, עד למציאתו בעתיד, ע"י אדם אחר ונראה שעדיין מפות סודיות המתארות מקומות עלומים בהם הוטמנו מטמונות, פופולאריות, כמו גם פירסום שירי הלל לפיראטים שמדגישים את עוז ליבם ורוחם...  

*************

פעילותם של הפיראטים היהודים בעולם החדש נבעה בעיקר מהרצון לנקום בספרד ובמלכיה ובראשם פרדיננד ואיזבלה, על יחסם האומלל אל יהודי ארצם. רבים מיהודים אלו, שנותרו מחוסרי מולדת, היו נווטים וקרטוגרפים מעולים,  מקצועות מבוקשים –גם-בספינות הפיראטים.גם כריסטופר קולומבוס (כריסטובל קולון) השתמש בידע הניווטי של מספר יהודים, לפני שיצא למסעו לגילוי דרך קיצור להודו ( מה שהוביל אותו  בסופו של דבר, לאיזור היספניולה... ) כך שאפשר לומר,  שהפיראט היהודי של הים הקריבי נולד מתוך הרדיפות בספרד ששיאן היה הגירוש ב1492. אין להתעלם גם מרצונם של חלק מאותם יהודים,  למלא את כיסיהם ב(לפחות) חופן מן הזהב הספרדי או בשלל בעל כל לאומיות שהיא. מה שכן, חלקם הקפידו לקיים את מצוות הדת (או חלקן) במקביל לעיסוק הפלילי.כך שלא פעם,  מאחורי דגל העצמות הצלובות והגולגולת, השחור, התנופפה לה טלית לבנה...

בתחילת המאה ה־16 נקבצו רבים מהבוקאנירים, כפי שנהגו לקרוא להם באזור,  אל איי הים הקריבי. תחילה,  בסאן דומינגו הנטושה למחצה,  אבל ב־1655,  כשנכבשה ג'מאיקה ע"י האנגלים (המפקד היה אדמירל וויליאם פן, אביו של מייסד פילדלפיה,  בעל אותו השם),  עברו לשם,  והפכו את פורט רויאל ל "עיר החטאים המרושעת ביותר בעולם ". ג'מייקה היתה בעבר, חלקית בשליטתו  של כריסטופר קולומבוס ( הגיע אליה במהלך מסעו השני אל העולם החדש, בחמישי במאי ,  (1494 שמנע את כניסת האינקוויזיציה לאי.הוא למעשה סיפק מקום מקלט ליהודים ספרדים שנרדפו בארצם. הספרדים טענו –בהמשך- לבעלות על ג'מייקה.סביליה לה נובה הייתה המושבה הספרדית הראשונה על האי.היא ננטשה ב1544 בשל מספר פשיטות פיראטיות עליה ובירת ג'מייקה הועברה לעיר ספרדית.( St. Jago de la Vega)   היהודים הפורטוגזים הראשונים הגיעו לאי בסביבות 1511 ועסקו כנראה בגידול סוכר. חלקם הפכו לפיראטים. עם התקרבות הבריטים אל האי, עזרו להם היהודים והאנוסים שחיו במקום, להשתלט עליו. ב1720 אגב, היהודים היוו כבר כ20% מאוכלוסיית ג'מייקה.

קבר של פיראט יהודי

קבר של פיראט יהודי, ג'מייקה

 ג'מייקה הפכה למקלט המרכזי של הפיראטים,  המוצב הקדמי של בריטניה הסובלנית יחסית (הבריטים כאמור,  כבשו את המקום ב1655), באזור הקאריביים.

הקאריביים

מכאן יצאו ה"בוקאנירים" - הפיראטים הצרפתים,  הבריטים והפורטוגזים (אך גם היהודים)- לתקוף ספינות סחר ספרדיות. הם פעלו מתוקף כתב הרשאה שהעניקה להם הממלכה הבריטית,  שהתייחסה לפיראטיות כטקטיקה טובה לפגיעה בספרד. היהודים שיחקו תפקיד מרכזי במימון המבצעים האלה,  במודיעין,  ולפעמים אפילו בפיראטיות אקטיבית. רוב היהודים היו סוחרים הרפתקנים,  שלעתים מימנו חלק ממסעות השוד ולפעמים החזיקו בבעלותם ספינות פיראטים.ספינות פרקו כאן ארגזים של זהב,  כסף ושנהב,  תיבות עם אבנים יקרות,  גלילי משי,  חביות של רום ובשר מיובש,  שקי תבלינים וקמח ועבדים.הגיע לכאן כל מי שרצה לקנות ולמכור סחורות גנובות,  לאייש ספינת פיראטים,  להשיג מפות של יבשות ונתיבי שיט,  מסלולים של אוניות המפליגות לאירופה עמוסות סחורה.

בין אלו שהגיעו לכאן,  היו  שחור הזקן,  כחול הזקן,  קליקו ג'ק,  הנרי מורגן,  אן בוני ומרי ריד. פרחה כאן תעשייה של בתי זונות,  בתי הימורים ופונדקים. לצידם חיו  אזרחים שומרי חוק,  שהתפרנסו לא רע בזכות הפיראטים. 

בדרשות יום ראשון ביקרו הכמרים קשות את חיי החטא בעיר  והזהירו פן תהפוך לסדום ועמורה. ביוני  1692 פקדה את העיר רעידת אדמה שהחריבה אותה עד היסוד. יותר מ2000  איש נהרגו,  ו90% מבתי העיר התמוטטו ושקעו בים...

גם ברסיפה, ברזיל ובקורסאו (שהיתה מושבה הולנדית)  הוקמו בסיסים של פיראטים יהודיים ששלטו היטב בשיטות הסחר הספרדיות.יש דיווח על רב בקורסאו שגינה את הפיראטים בקהילתו, על שתקפו-אמנם, לא בשבת- ספינה בבעלות יהודית.על הפיראטים היהודים לאורך חופי צ'ילה מספרים ששמרו כשרות ונמנעו מלתקוף בשבת.במוזיאון ימי צ'יליאני מצויים מסמכים בעיברית, שנהגו לכתוב אחד לשני.

על פי אחת התיאוריות, 23 היהודים שעזבו את רסיפה, ברזיל,  עם כיבושה של המושבה ההולנדית בידי הפורטוגזים, ב1654 ושהפליגו לניו אמסטרדאם (אז-מושבה הולנדית;היום-ניו יורק), נתפסו ע"י פיראטים ליד קובה. משם המשיכו בדחילו ורחימו, ליעדם והפכו להיות הקבוצה המובחנת הראשונה בהיסטוריה, של יהודים המגיעים לנקודה בצפון אמריקה, שעתידה להיות ארה"ב.

במלחמת העצמאות של  ארה"ב, נלחמו פיראטים יהודים לצד האמריקנים כאשר אוניותיהם שודדות את אוניות הצי הבריטי מול חופי ארה"ב. לא פעם ניתן היה למצוא גם מטבח כשר בספינות היהודיות, שאחת מהן זכתה לשם " אסתר המלכה".

רוב הידוע לנו על פיראטים נכתב על ידי גורמים שרצו להכפיש אותם.הם עצמם השאירו תיעוד אפסי, אם כי נהגו לא פעם, לטפח מיתוסים שנראו להם כמשרתים את מטרותיהם. יש לציין,  שגם ציי הסוחר של מרבית המעצמות האירופיות באמריקה  ושל חברות מכובדות כמו חברת הודו המזרחית והמערבית פעלו בדומה לפיראטים ואולי אף גרוע יותר. 

סחר עבדים למשל היה לגיטימי  עד ביטול העבדות באמצע המאה ה־  19  (1865) וספינות של המעצמות הימיות האירופיות שהתחרו על שוקי העולם החדש הירבו לעסוק בו. הקולוניאליזם האירופי נהג לשעבד את תושבי המקומות שאליהם הגיע,  להפקיע אדמות ורכוש אחר, להמיר דת  ולהרוג את המתנגדים. כך שאפשר למצוא קשר בין הקולוניאליזם האירופאי והפיראטיוֹת,  במאות ה־16-ה־18.

ספרד הצליחה להגיע ראשונה לאמריקה,  לא מעט  בזכות ידע ערבי ויהודי באסטרונומיה,  בניווט ובשרטוט מפות. מרבית האירופאים פחדו להפליג מעבר לנתיבי השיט המוכרים,  בגלל האמונה ש"שם" סוף העולם,  ומפלצות ים בולעות בו ספינות ומטריפות את דעת המלחים. פרנסיס דרייק,  הפיראט שהוזכר למעלה,  היה גם האנגלי הראשון שהקיף את העולם,  אך הוא נאלץ להסתיר מצוותו את היעד האמיתי של המסע,  אחרת לא היה מצליח לאייש את הספינה. ספרד,  דווקא  עודדה אמונות מוטעות אלה ואף הפיצה מפות מזויפות שגרמו למותם של ספנים. ספרד הצליחה  איפא, להשתלט על חלק גדול מאמריקה הדרומית והאיים הקריביים כמו גם על  הסחורות שלהם : זהב, כסף,  סוכר, רום, תוצרת חקלאית כגון קקאו וקישואים,  שאף הם לא היו מוכרים באירופה עד אותה תקופה. כחלק מהשתלטותה אסרה ספרד  על זרים לסחור עם האיים,  אך לא סיפקה לתושבים מזון בכמות מספקת, כך שמחסור זה יצר ביקוש גדול לסחורות פיראטיות גנובות. 

הספינות הספרדיות ששטו מאמריקה הדרומית לאירופה,  היו חייבות לעבור דרך האיים הקאריביים ולכן היוו טרף קל לפיראטים,  שחיכו לכל הזדמנות (על הספינות הושם משמר כבד,  שבעצם, חשף את העובדה שהן עמוסות בסחורות יקרות שאותו משמר היה אמור להגן עליהן ). אם כמות השומרים היתה גדולה במיוחד,  ידעו הפיראטים שיש פחות שומרים בתחנת החוף ולכן לא היססו לתקוף אותה. 

ויש להעלות גם נקודה נוספת, חשובה מבחינת הפוליטיקה הבינלאומית- במאות הנדונות, פרצו סכסוכים רבים בין  המעצמות האירופאיות - אנגליה,  צרפת והולנד, בינן לבין עצמן ובינן לבין ספרד, כאשר חלק מן הקרבות ביניהן התנהלו בים הקריבי. מה שהקל  על שיתוף פעולה בין המעצמות לפיראטים. מה גם שגם המעצמות וגם הפיראטים סלדו מהספרדים. בין הפיראטים היו לא מעט שהצליחו לברוח מהאינקוויזיציה הספרדית : פרוטסטנטים בני לאומים שונים ( למשל,  אנגלים,  הולנדים, צרפתים), יהודים – שששו על כל הזדמנות להפרע מספרד הקאתולית. יש להדגיש שוב גם את הביקוש לידע הניווטי שהיה ליהודים, לכן לא פעם קיבלו את הפיראטים היהודים בזרועות פתוחות,  באותן ספינות פיראטים שחיפשו אנשי צוות.

היהודים מסתבר, לא היו היחידים שנרדפו ע"י הספרדים הקאתולים ולא נרדפו רק בספרד גופא. גם הכניסה לאמריקה נאסרה עליהם והם נאלצו להתחזות לנוצרים "חדשים" מפורטוגל,  אנוסים  וכך היו פטורים מלהוכיח שמשפחתם קתולית. היהודים הקימו עד מהרה רשת מסחר בינלאומית עם תחנות ברחבי אירופה ובעולם החדש,  שהתבססו על קשרים משפחתיים ודתיים ענפים. 

 בג'מייקה  כתבו אנשי אינקוויזיציה מודאגים,  כי  "העיר מלאה ביהודים. הכל עובר דרך ידיהם... מזרעי כמון ועד יהלומים".גם הסוחרים הבריטים שם התלוננו ש"צאצאי אלה שהרגו את ישו אוכלים לנו את כל המסחר". על מכרות הכסף בבוליביה כותב אינקוויזיטור אחר, ש"סחר הכסף נמצא כמעט כולו בידיהם של יהודים במחתרת "...

במאות ה-17 וה-18 פעלה בצ'ילה אחווה יוצאת דופן,  של פיראטים יהודים, אינדיאנים ונוצרים פרוטסטנטים,  שחבריה פשטו רק על ספינות ספרדיות. יש עדויות לכך,  כי חלקם נהגו לתקשר ביניהם בכתב סתרים המבוסס על העברית. יתכן שבשמה של האחווה הזו, יצאו שני אנוסים,  אנטוניו דה־קרוואחאל וסימון דה־קאסארס,  ממייסדי הקהילה היהודית המתחדשת באנגליה,  לשכנע את אוליבר קרומוול,  ששלט באנגליה באמצע המאה ה־17,  לכבוש את צ'ילה בעזרת חיל יהודי בפיקודם. הם הסתפקו לבסוף בג'מאיקה וסיפקו לקרומוול מידע שסייע לצבאו לכבוש אותה ב־1655. בעקבות הכיבוש הפכה פורט רויאל כאמור,  למרכז פיראטי בינלאומי נגד הספרדים.  

 דוגמה לפיראט יהודי בעולם החדש, היה יעקב קוריאל,  צאצא למשפחה יהודית שהיתה מקורבת לחצר המלוכה בספרד טרם הגירוש. קוריאל שהחזיק ב3 ספינות שעסקו בשוד ימי בים הקריבי, הצליח להתעשר מעיסוק זה. בגיל מבוגר יותר, נראה כי חזר בתשובה,  עלה ארצה,  למד קבלה בגליל ונקבר ליד האר"י הקדוש בצפת.

 פיראט יהודי נוסף בקאריביים, היה יעקב משיח,  שפרט לשמו (ושמה של רעייתו,  דבורה) לא ידוע עליו כמעט דבר. יעקב ודבורה,  נפטרו ב-  1639,  בהפרש של חודשיים זה מזה,  הוא בטבת והיא באדר. הם קבורים ליד הגדר,  בעיר ברידג'טאון שבברבדוס,  לא הרחק מבית הכנסת "נידחי ישראל". מצבתו מעוטרת במגן דויד,  בגולגולת צלובת עצמות,  במעדר ובשעון חול – סמלים המתייחסים לאמונות נוצריות,  יהודיות ופיראטיות, גם יחד- גלגול של סמל נוצרי למלאך המוות,  המסמן שהזמן אוזל.גם על קברה מצויה מצבה עם עיטורים פיראטיים דומים, חוץ משעון החול.יתכן שאף היא עסקה במקצוע. 

 

קבר פיראט

פיראט יהודי אחר,  שדמותו אגדית-למחצה,  היה  דויד אברבנאל,  נצר לשושלת הספרדית המפורסמת,  שנולד ב-1580 בהאג,  הולנד. בהיותו  בן 19 החליט אביו להגר אל העולם החדש. בהתקרבם אל חופי אמריקה,  תקפה אותם ספינה ספרדית ובני משפחתו נרצחו. דויד הצליח להמלט,  הצטרף אל הצי האנגלי,  השתתף בפשיטות ימיות על ספינות ספרדיות ועד מהרה מונה לקפטן של ספינה, מה שהקנה לו את  השם "קפטן דייוויס". במשך  10 שנים לחמו דייוויס ואנשי צוות ספינתו,  "ירושלים",  באויבי בריטניה בים הקריבי. באוקטובר 1609,  במהלך הפלגה באוקיאנוס האטלנטי אבדה הספינה, כנראה בעקבות סערה.על פי מספר דיווחים, הוא האיש שגילה את אי הפסחא.

הפיראט מוזס כהן אנריקס ביצע את אחד ממעשי השוד הנועזים ביותר במאה ה-17. יחד עם האדמירל ההולנדי פייט היין,  שדד מוזס כהן מטילי זהב וכסף ספרדיים בשווי כולל של כמיליארד דולר בערכים של היום. ב-1628 יצאו השניים לשדוד ספינות אוצר ספרדיות שהיו בדרכן לספרד, כשעל סיפונן מתכות יקרות שנכרו בעולם החדש. מטרת השוד לא היתה בצע כסף,  אלא  רצון של כהן אנריקס לנקום בספרדים  ורצון של האדמירל היין לנקום על 4 שנים שבהן הוחזק כעבד על ספינה פיראטית. אנריקס העשיר,  השתלט מאוחר יותר על אי קטן ונטוש מול חופי ברזיל.באי המטמון הפרטי הזה שלו, יכלו פיראטים יהודים לעגון באופן חופשי ולקיים את מצוות דתם. הוא לא נתפס,  ובהמשך חייו חבר להנרי מורגן,  אחד הפיראטים הבריטיים המפורסמים ביותר בהיסטוריה.אגב, את דמותו הקולנועית של מורגן,  שיחק ארול פלינט בסרט "קפטן בלאד" (אם לתרגם, אז שם הסרט "קפטן דם"...)

ספינתו של סובטול דאול, פיראט יהודי מצליח נוסף,  פגשה יום אחד בספינתו של הנרי דרייק (בנו של פרנסיס דרייק) והשניים החליטו לשתף פעולה כנגד הספרדים והקימו למטרה זו את "אחוותו של הדגל השחור". על פי דיווחים, הם קברו ב1645 אוצר באי ליד קוקוימבו.

 

ז'אן לאפיט

ישנה טענה שגם הפיראט המפורסם ז'אן לאפיט  (לא ברור עדיין אם לאפיט נולד במערב צרפת כפי שהוא כתב ביומנו, בסנט דומינגו),  שאף הוא פעל בקאריביים היה יהודי,  משום שאם-אמו הייתה יהודייה, אך העניין עדיין זקוק להוכחה.שנה אחרי לידתו ב1782, נפטרה אימו ולכן ז'אן ואחיו גדלו אצל הסבתא, אימה של האם, זורה נדרימאל.היאר נהגה לספר להם שיחד עם אימה, היא ברחה מספרד מחמת אימת האינקוויזיציה, שרצחה את אביה ( סבם),  אבהוראד. הטוענים שז'אן היה יהודי אומרים שגם הוא וגם אשתו הראשונה היו יהודים ספרדים. הוא סייע לגנרל (נשיא בעתיד) האמריקני אנדרו ג'קסון בניו אורלינס, בקרבות שהתנהלו בין דצמבר 1814, לינואר 1815.שנים לפני כן, קבע מושל ניו אורלינס, וויליאם קלייבורן,  פרס של 500$ על ראשו של לאפיט.לאפיט הגיב בכך שקבע פרס של 5000$ על ראשו של המושל.אף אחד מהם לא גבה את הכסף...דומיניק, אחד האחים לאפיט, נשכר כדי לשחרר את נפולאון מהאי סנט הלנה ולהביאו לניו אורלינס, אלא שפטירתו של נפוליאון קטעה את התוכנית.מאוחר יותר, ניהל לאפיט את ממלכתו שלו, קמפאש, באי גלבסטון, טקסאס הספרדית, כשעזר לצידו היה חאו דה לה פורטה, יהודי ממוצא פורטוגזי שהתגורר בטקסאס.אחד מלקוחותיהם היה ג'ים בואי, שהתפרסם בקרב אלמו,  כמו גם בגלל הסכין שלו... מאוחר יותר, הפך לאפיט למנהיג פועלים בסנט לואיס.ב1847 הוא נפגש עם מרכס ואנגלס ומשום שהעריך את עבודתם, פתח עבורם חשבון בפאריס,  כדי לסייע להם כלכלית. ישנו תיעוד שהוא ניסה לערוך הכרות בין מרכס לבין הנשיא אברהם לינקולן.

יש להדגיש, שהפיראטיות היהודית בקאריביים לא היתה ענפה כמו הנוצרית. 

אזורי פעילות פיראטית

ובימינו,  שוב יש פעילות פיראטית בלתי מבוטלת בעיקר במזרח הרחוק, מזרח אפריקה (דגש על סביבת סומאליה ). לא מעט כנופיות מנצלות את העובדה שאין באזור פעילותם  ציים חזקים ושלרוב נאסר על הימאים להיות חמושים.מפה של הפעילות הפיראטית, ב2012 הסברה הינה,  שהפיראטים משתלטים על כ-16 מיליארד דולר מדי שנה.מצב כלכלי רעוע, עלול להוות קרקע פוריה להתרחבות התופעה,  הפוגעת בתחבורה הימית בכלל,  כולל בתיירות,  הן במזרח אסיה והן באזורים אחרים.יש החוששים משתוף פעולה בין הפיראטים, המהווים סוג של טרור ימי לבין אירגוני טירור ( "אל קעידה", לדוגמה ). כמו שבעבר, הפיראטים נשכרו בידי השלטון –גם-כדי להלחם באויבים פוליטיים ודתיים... היום סוברים שניתן לשכור אותם למשל,  לשירות הטרור. ההיסטוריה החוזרת על עצמה...

האוניברסיטה הפתוחה,
אמריקנולוגית, מומחית ומרצה בנושאים: היסטוריה, אקטואליה, יחב"ל, פוליטיקה וקהילה יהודית אמריקאית.
 
 
מרצים, מנחי סדנאות, מאמנים, יועצים ואנשי בידור

מרצה

MORE-INFO

אודותינו

פרופיל U הינו מאגר רב-תחומי המציע מנוע חיפוש של מרצים, מנחי סדנאות, מאמנים, יועצים ואנשי בידור. שאיפתינו היא הנגשת הידע למבקרים ויצירת מאגר פרסומי זול עבור ספקי השרותים.

שמרו על קשר:

 

צרו קשר

מרצים? מנחי סדנאות? יועצים?

במידה שתרצו שנחזור אליכם עם פרטים באשר לתהליך ההרשמה או קבלת אינפורמציה נוספת על האתר - השאירו את פרטיכם וניצור עמכם קשר בתוך כ- 24 שעות.

לחצו כאן ליצירת קשר